Chasidut sobre I Samuel 7:22

עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה וכו' (ב"ר פ"ד ג'). על דרך שפירש בעל עקדה שער שלשים, כי האדם אינו אלא גר בעולם הזה כנודע, והוא בקש לישב בבחינת תושב, לכך קפץ עליו וכו', עיין שם. ואני הוספתי נופך על פי הגמרא ב"ב (דף ח' ע"א) שם אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא, הא ליתובי מתא וכו', עיין שם. נמצא שג' מינים הם, אורח נטה ללון, ואורח שנקרא יושב, ותושב גמור שנקרא מאנשי העיר. והנה הדמיון בזה מי שאין נהנה כלל מעולם הזה כרבינו הקדוש (כתובות ק"ד ע"א), הוא כאורח נטה ללון. ומי שנהנה קצת אבל עיקר דירתו למעלה, הוא נקרא יושב. ומי שעושה לעולם הזה עיקר, הוי מאנשי הארץ כאלו יש לו אחיזה. והנה יעקב הצדיק התחיל לקבל קצת תענוג כיון שנפטר מלבן ומעשו, ובניו הצדיקים כשתילי זתים סביב לשלחנו, ולגודל מעלת קדושת צדקתו, היה זה כמעט לפגם, ואף שהיה ארץ כנען ארץ הקודש. ועל פי זה יתבאר דכתיב לעיל (בראשית לו ח) וישב עשו בהר שעיר, שבהר שעיר ארץ טמאה היה לו ישיבה ולא גירות, עשו הוא אדום, המורה על תוקף אחוזתו במקור הטומאה במאדים וראוי לכך, וכן סוף הפרשה (בראשית לו מג) מסיים למושבותם בארץ אחוזתם דייקא הוא עשו וגו' כנ"ל, אבל (בראשית לז א) וישב יעקב, לא בקש רק ישיבה בעלמא ולא אחיזה, וגם בארץ כנען, מכל מקום (בראשית לז ב) אלה תולדות וגו', שקפץ עליו רוגזו של יוסף, והבן. עוד יתבאר בקש יעקב וגו', אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה וכו'. נ"ל כי מחשבות יצחק בברכות ידוע שיטול יעקב רק עולם הבא, והנה אם המעשה עיקר, אם כן יש לו גם בעולם הזה דהא נתברך. והנה יעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אף דאיכא לאו דלא יוכל לבכר (דברים כא טז), היינו משום דאזיל בתר המחשבה, ויוסף בכור למחשבה כידוע. ועל פי זה יבואר לא דיין וכו' אלא שמבקשין גם עולם הזה, ואם כן סובר המעשה עיקר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף על שלקח הבכורה מראובן ומסרה ליוסף. ודבר זה יומתק מאד על פי מ"ש בנחלת יעקב פרשה זו, כי אמרו רז"ל כתונת פסים (בראשית לז ג), זה בגדי כהונה, והבן. ועל פי זה יומתק אמרם ז"ל בברכות (דף ז' ע"ב) שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו', ואפילו הכי לא אקני ביה, דכתיב (בראשית לז כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם. דקשה הא נתינת הבכורה ליוסף היה קודם מותו. והשתא אתי שפיר דמה דכתיב (בראשית לז יא) ויקנאו בו אחיו, היה על הכתונת פסים, ועיקר הקנאה הנ"ל היה שייך לראובן ואפילו הכי לא אקני. ועל פי הקדמה זו יש לחבר המימרות במסכת שבת (דף יו"ד (שבת י') ע"ב) אמר רבא בר מחסיא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ופריך איני וכו', ומשני לא קשיא הא במילתא דעבידא לגלוי, והא דלא עבידי לגלוי, ואמר רבא בר מחסיא וכו' לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל מלת משקל ב' סלעים שנתן יעקב ליוסף, נתקנאו בו אחיו וכו', עיין שם. דנ"ל דמביא ראיה על מה דמסיק הש"ס בענין מימרא דרב, דהיכא דעבידא לגלוי לא צריך להודיע, דהא קשה מנא ליה לרב דאקני ביה אחיו בשביל דבר מועט משקל שני סלעים מלת, דילמא אקני ביה על הכהונה שהיא הבכורה שנתן לו בזה, והבן. וצריך לומר דאף שאנן מפרשינן כך כונת יעקב, דהוכיח סופו על תחילתו שנתן לו הבכורה לבסוף, וגם לולי זה שבודאי לא היה עובר אמרם לא ישנה אדם בנו כי השיג הכל והבן, אבל מכל מקום לא גילה זאת, ולא ידעו אז אחיו בדבר ההיא שהוא בגדי כהונה, ואם כן לא אקני ביה רק על גוף המילת, כך צריך לומר בדעת רב. ועל זה קשה דאיך אפשר לומר דרב סובר שלא הודיעו זה שבזה מינהו לכהן, הא רב איהו דסובר הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ועל כרחך צריך לומר דיש חילוק בין מילתא דעבידא לגלוי, והאי מילתא דעבידי לגלוי בעת נתינת הבכורה. ואם כן לפי זה כך הוא ההמשך, דהש"ס מסיק לעיל במילתא דרב לחלק בכך, על זה מייתי ראיה דרבא בר מחסיא גופיה אמר משמיה דרב לעולם אל ישנה, ואם כן סותרין, וליכא למימר אמוראי נינהו אליבא דרב כמו שתירץ הש"ס בכמה מקומות, דהא תרווייהו רבא בר מחסיא אמר להם, ועל כרחך החילוק הנ"ל מוכרח כנ"ל. עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וכבר דקדקנו בו למעלה מה זה דאמר רוגזו של יוסף, צערו של יוסף היה לומר, דאיזה רוגז היה ליעקב, הלא רק צער היה לו. ועל כרחך צריך לומר דהפירוש הוא רוגז ומדת הדין של המקום ב"ה הנמתח ביעקב על ידי המעשה דיוסף, ועל זה קשה אכתי למה נקט האי לישנא דוקא, ולא כפשוטו צערו של יוסף והלא דבר הוא. בהקדים הא דאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות י' ע"ב) הרוצה להנות יהנה כאלישע, שלא להנות אל יהנה כשמואל, שנאמר (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבי יוחנן כל מקום שהלך ביתו עמו, ופירש רש"י (ד"ה כי) לעיל מניה כתיב (שמואל א' ז טז) והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו' כי שם ביתו, אכלהו מקומות קאי, עיין שם. ויש לדקדק דלפי זה אינו מדוקדק כי שם ביתו, דמה נתינת טעם הוא זה, וכבר כתבנו בזה לעיל בפרשת ויצא בפסוק (בראשית ל ל) ויברך ה' אותך לרגלי, עיין שם. ובסגנון הנאמר שם יש לפרש גם כן על פי דברי הבית שמואל אחרון פרשה זו, אהא דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין (ברכות י"ז ע"ב), על פי מה דאיתא בש"ס (ב"מ פ"ה ע"א) כל שני יסורי דרבי [אלעזר] לא שכיב אינש בלא זמניה, ולא היה צריך עלמא למטרא, דיסורים הגינו לכל הדור. וידוע כי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא (פאה פ"א מ"א), אך הצדיק צריך להשפיע לכל הדור, ואם הוא בדור זכאי שאינן צריכין לזכיותיו, הרי הוא אוכל בעצמו פירותיו בעולם הזה, וכשדורו אינם זכאין, צריך להשפיע זכותו לאחרים, אם כן צדיק רע לו ח"ו. וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, כי היה צריך ליתן מפירותיו לדורו, לכך חנינא בני די לו בקב חרובין וכו', והוצרך לסבול דוחק, עיין שם דבריו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (ישעיה ג' י-יא) אמרו לצדיק טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אז (ישעיה ג יא) אוי לרשע כי אין לו במה לחיות, והבן. ועל פי זה יתבאר הגמרא הנ"ל, אם אינו רוצה להנות משל אחרים וצריך להיות עשיר, צריך להדריך להעם בדרך הישר כדי שלא יצטרכו ליטול פירותיו, והיינו דכתיב כי שם ביתו, הוא נתינת טעם על שסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל, כי הוא לא רצה להנות משל אחרים, וז"ש אל יהנה כשמואל הרמתי ובסגנון שכתבתי לעיל, והבן. גם י"ל בסגנון הנ"ל, על פי שמפרשין ראה שאין העולם מתקיים בדין וכו' (ב"ר י"ב ט"ו), כי הצדיק שקול ככל העולם, וכל שותף נוטל חלק לעצמו, והמדת הרחמים יש לו קדימה, לכך מגיע כל העולם למדת הרחמים וכו', ולכך מדקדק עם הצדיקים וכו' (יבמות קכ"א ע"ב). ונמצא אם הצדיק רוצה שיהיה טוב לו בעולם הזה, צריך לראות שיהיה כל העולם זכאין ולא יתחרה המדת הדין, כי חלוקה לשותפין אינו רק בשעת גירוי, והבן זה כי נכון הוא מאד, כי כל זמן שאין רע רבה בעולם, אינו מעורר קטרוג ומתנהגין יחד בשותפות, מה שאין כן כשהרע רבה, אז מדת הדין רוצה להשחית, ובעיני מדת הרחמים רע להשחית עולמו, לכך באין לידי חלוקה. ועל פי זה יתפרש הרוצה להנות, דהיינו שרוצה לסבול דחק ולקבל שפעו מבשר ודם וסובל יסורין בזה, כמו שאמרה היונה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם (עירובין י"ח ע"ב), ובזה גובה מדת הדין חלקו, וכמו שפירש הרב מניקלשבורג על אמרם שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה, שמדקדק לבלי לענוש אותו רק כחוט השערה כי בזה סגי להו, אם רוצה להנות על אופן זה יהנה הנה דבזה נשארין כל העולם ביד מדת הרחמים, ושאינו רוצה להנות וכו', והבן. ועוד נקדים הא דאיתא במדרש (ב"ר פ"ה ד') מגורי אביו, שאביו גייר גרים והוא לא גייר, וכבר אמר רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות. ועל פי זה יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה, ולא שיגבה מדת הדין חלקו בו, ואם כן יהיה חורבן העולם שאין רצונו של הקב"ה בזה, ולזה היה צריך להחזיר בני העולם למוטב ולהכניסן תחת כנפי השכינה כמו שעשה אביו, כדי שלא יהיה תחרות בין מדת הדין למדת הרחמים ויבאו לידי חלוקה. והיינו בארץ מגורי אביו דייקא כדברי המדרש, והוא לא גייר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף וגבה מדת הדין בו חלקו. ועל פי זה מדויק לשון רוגזו, דהיינו הרוגז והמדת הדין שנמתח בו על ידי יוסף שנאבד ממנו, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי הדברים האמורים כי הצדיקים והתלמידי חכמים נצרכין לבריות הוא לטובת ישראל, יש לישב קושית העולם שחכמינו תקנו בברכת המזון ואל תצרכינו לידי מתנת בשר ודם וכו', וכי תפלת תלמידי חכמים הנוטלים פרס הוא לריק בזה ח"ו. ולפי מ"ש אתי שפיר דיש הפרש בדבר, דהנהנה מן הבריות שנוטל פרס, הוא בהגרמתו שגורם בעונו לקפח פרנסתו בידי שמים וצריך לקבל פרס מן הציבור, אם כן תרתי לגריעותא איכא, שיש לו בושה בעולם הזה שמקבל מן הבריות, וגם נהנה מדברי תורה ונוטל חייו מן העולם ח"ו (אבות פ"ד מ"ה), ויש לו בושה גם כן בעולם הבא, אם כן הבושה ניצחית. מה שאין כן כשראוי במעשיו שלא יחסר פרנסתו, רק השי"ת עושה לרחם עמו, אז אין לו בושה רק בעולם הזה שהוא עולם עובר ורק לפי שעה, אבל בעולם הבא אין לו בושה, ואדרבה מקבל שכר על זה שסבל צער, והבן דלא הוה נהנה מדברי תורה. והיינו ואל תצריכני, ר"ל מצד עצמינו ח"ו לידי מתנת בשר ודם, דהיינו שתשמרני מן החטא ותעזרני על התשובה, כי אם לידך המלאה הפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה לכל ותרצה להשפיע לכל העולם, אז אנחנו כפופים לרצונך בזה, ושמא תאמר מאי נפקא מינה הרי בין כך ובין כך הרי אנחנו מקבלים מן הבריות ובושים, לזה אמרינן שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, היינו בעולם הנצחי, והוא פלא בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש המאמר (ב"ר ס"ב ב') שכבר פירשתי בכמה אנפין (בסוף פרשת חיי שרה), כך דמך ר' אבוהו אחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אילין דמאן, אמרו ליה דידך, אמר אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' וגו' (ישעיה מט ד). והוא אם שידוע שר' אבוהו היה עשיר גדול, עם כל זה אפשר שבא לו מהציבור, דכן מצינו המנהג בראשונה שמעשירין אותו בעת ההתמנות, כמו שדרשו (יומא י"ח ע"א) והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י), גדלהו משל אחיו, ור' אבוהו היה רבה דעמיה מדברנא דאומתא כמבואר בגמרא (כתובות דף י"ז.) דהוי משרין ליה ביה קיסר הכי. לכך אמר כל אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי, ר"ל כל יגיעי כלו בדבר שהיא ריק דהיינו בחמודות עולם הזה, דסבור הייתי שנהנתי מדברי תורה ונטלתי חיי מן העולם, ובודאי בהכרח עשה, ואף על פי כן סבור היה שנטל חלקו מעולם הבא, רק שחשב אף שלא יהיה לו חלק בעולם הבא, מכל מקום טוב שאעבוד את ה' בהרחבה אף בלי שכר והבן, לתהו והבל כחי כליתי, ר"ל לדבר שהוא תוהו והבל דהיינו עסקי עולם הזה, אכן משפטי את ה', דהיינו עתה אני רואה שיש לי דין ומשפט עם ה' שהוא גרם לי הצטרכות הזה ברצונו הקדוש, ואין אני הגורם במעשי לזה, לכך ופעולתי את אלהי להיות נחלתי בעולם הבא, ולא ינוכה לי מה שקבלתי בעולם הזה, כנ"ל נכון בס"ד.

עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה וכו' (ב"ר פ"ד ג'). על דרך שפירש בעל עקדה שער שלשים, כי האדם אינו אלא גר בעולם הזה כנודע, והוא בקש לישב בבחינת תושב, לכך קפץ עליו וכו', עיין שם. ואני הוספתי נופך על פי הגמרא ב"ב (דף ח' ע"א) שם אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא, הא ליתובי מתא וכו', עיין שם. נמצא שג' מינים הם, אורח נטה ללון, ואורח שנקרא יושב, ותושב גמור שנקרא מאנשי העיר. והנה הדמיון בזה מי שאין נהנה כלל מעולם הזה כרבינו הקדוש (כתובות ק"ד ע"א), הוא כאורח נטה ללון. ומי שנהנה קצת אבל עיקר דירתו למעלה, הוא נקרא יושב. ומי שעושה לעולם הזה עיקר, הוי מאנשי הארץ כאלו יש לו אחיזה. והנה יעקב הצדיק התחיל לקבל קצת תענוג כיון שנפטר מלבן ומעשו, ובניו הצדיקים כשתילי זתים סביב לשלחנו, ולגודל מעלת קדושת צדקתו, היה זה כמעט לפגם, ואף שהיה ארץ כנען ארץ הקודש. ועל פי זה יתבאר דכתיב לעיל (בראשית לו ח) וישב עשו בהר שעיר, שבהר שעיר ארץ טמאה היה לו ישיבה ולא גירות, עשו הוא אדום, המורה על תוקף אחוזתו במקור הטומאה במאדים וראוי לכך, וכן סוף הפרשה (בראשית לו מג) מסיים למושבותם בארץ אחוזתם דייקא הוא עשו וגו' כנ"ל, אבל (בראשית לז א) וישב יעקב, לא בקש רק ישיבה בעלמא ולא אחיזה, וגם בארץ כנען, מכל מקום (בראשית לז ב) אלה תולדות וגו', שקפץ עליו רוגזו של יוסף, והבן. עוד יתבאר בקש יעקב וגו', אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשין לישב בשלוה בעולם הזה וכו'. נ"ל כי מחשבות יצחק בברכות ידוע שיטול יעקב רק עולם הבא, והנה אם המעשה עיקר, אם כן יש לו גם בעולם הזה דהא נתברך. והנה יעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אף דאיכא לאו דלא יוכל לבכר (דברים כא טז), היינו משום דאזיל בתר המחשבה, ויוסף בכור למחשבה כידוע. ועל פי זה יבואר לא דיין וכו' אלא שמבקשין גם עולם הזה, ואם כן סובר המעשה עיקר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף על שלקח הבכורה מראובן ומסרה ליוסף. ודבר זה יומתק מאד על פי מ"ש בנחלת יעקב פרשה זו, כי אמרו רז"ל כתונת פסים (בראשית לז ג), זה בגדי כהונה, והבן. ועל פי זה יומתק אמרם ז"ל בברכות (דף ז' ע"ב) שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי וכו', ואפילו הכי לא אקני ביה, דכתיב (בראשית לז כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם. דקשה הא נתינת הבכורה ליוסף היה קודם מותו. והשתא אתי שפיר דמה דכתיב (בראשית לז יא) ויקנאו בו אחיו, היה על הכתונת פסים, ועיקר הקנאה הנ"ל היה שייך לראובן ואפילו הכי לא אקני. ועל פי הקדמה זו יש לחבר המימרות במסכת שבת (דף יו"ד (שבת י') ע"ב) אמר רבא בר מחסיא אמר רב הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ופריך איני וכו', ומשני לא קשיא הא במילתא דעבידא לגלוי, והא דלא עבידי לגלוי, ואמר רבא בר מחסיא וכו' לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל מלת משקל ב' סלעים שנתן יעקב ליוסף, נתקנאו בו אחיו וכו', עיין שם. דנ"ל דמביא ראיה על מה דמסיק הש"ס בענין מימרא דרב, דהיכא דעבידא לגלוי לא צריך להודיע, דהא קשה מנא ליה לרב דאקני ביה אחיו בשביל דבר מועט משקל שני סלעים מלת, דילמא אקני ביה על הכהונה שהיא הבכורה שנתן לו בזה, והבן. וצריך לומר דאף שאנן מפרשינן כך כונת יעקב, דהוכיח סופו על תחילתו שנתן לו הבכורה לבסוף, וגם לולי זה שבודאי לא היה עובר אמרם לא ישנה אדם בנו כי השיג הכל והבן, אבל מכל מקום לא גילה זאת, ולא ידעו אז אחיו בדבר ההיא שהוא בגדי כהונה, ואם כן לא אקני ביה רק על גוף המילת, כך צריך לומר בדעת רב. ועל זה קשה דאיך אפשר לומר דרב סובר שלא הודיעו זה שבזה מינהו לכהן, הא רב איהו דסובר הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, ועל כרחך צריך לומר דיש חילוק בין מילתא דעבידא לגלוי, והאי מילתא דעבידי לגלוי בעת נתינת הבכורה. ואם כן לפי זה כך הוא ההמשך, דהש"ס מסיק לעיל במילתא דרב לחלק בכך, על זה מייתי ראיה דרבא בר מחסיא גופיה אמר משמיה דרב לעולם אל ישנה, ואם כן סותרין, וליכא למימר אמוראי נינהו אליבא דרב כמו שתירץ הש"ס בכמה מקומות, דהא תרווייהו רבא בר מחסיא אמר להם, ועל כרחך החילוק הנ"ל מוכרח כנ"ל. עוד יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וכבר דקדקנו בו למעלה מה זה דאמר רוגזו של יוסף, צערו של יוסף היה לומר, דאיזה רוגז היה ליעקב, הלא רק צער היה לו. ועל כרחך צריך לומר דהפירוש הוא רוגז ומדת הדין של המקום ב"ה הנמתח ביעקב על ידי המעשה דיוסף, ועל זה קשה אכתי למה נקט האי לישנא דוקא, ולא כפשוטו צערו של יוסף והלא דבר הוא. בהקדים הא דאיתא בפרק קמא דברכות (ברכות י' ע"ב) הרוצה להנות יהנה כאלישע, שלא להנות אל יהנה כשמואל, שנאמר (שמואל א' ז יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר רבי יוחנן כל מקום שהלך ביתו עמו, ופירש רש"י (ד"ה כי) לעיל מניה כתיב (שמואל א' ז טז) והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו' כי שם ביתו, אכלהו מקומות קאי, עיין שם. ויש לדקדק דלפי זה אינו מדוקדק כי שם ביתו, דמה נתינת טעם הוא זה, וכבר כתבנו בזה לעיל בפרשת ויצא בפסוק (בראשית ל ל) ויברך ה' אותך לרגלי, עיין שם. ובסגנון הנאמר שם יש לפרש גם כן על פי דברי הבית שמואל אחרון פרשה זו, אהא דכל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין (ברכות י"ז ע"ב), על פי מה דאיתא בש"ס (ב"מ פ"ה ע"א) כל שני יסורי דרבי [אלעזר] לא שכיב אינש בלא זמניה, ולא היה צריך עלמא למטרא, דיסורים הגינו לכל הדור. וידוע כי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא (פאה פ"א מ"א), אך הצדיק צריך להשפיע לכל הדור, ואם הוא בדור זכאי שאינן צריכין לזכיותיו, הרי הוא אוכל בעצמו פירותיו בעולם הזה, וכשדורו אינם זכאין, צריך להשפיע זכותו לאחרים, אם כן צדיק רע לו ח"ו. וז"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, כי היה צריך ליתן מפירותיו לדורו, לכך חנינא בני די לו בקב חרובין וכו', והוצרך לסבול דוחק, עיין שם דבריו. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (ישעיה ג' י-יא) אמרו לצדיק טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אז (ישעיה ג יא) אוי לרשע כי אין לו במה לחיות, והבן. ועל פי זה יתבאר הגמרא הנ"ל, אם אינו רוצה להנות משל אחרים וצריך להיות עשיר, צריך להדריך להעם בדרך הישר כדי שלא יצטרכו ליטול פירותיו, והיינו דכתיב כי שם ביתו, הוא נתינת טעם על שסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל, כי הוא לא רצה להנות משל אחרים, וז"ש אל יהנה כשמואל הרמתי ובסגנון שכתבתי לעיל, והבן. גם י"ל בסגנון הנ"ל, על פי שמפרשין ראה שאין העולם מתקיים בדין וכו' (ב"ר י"ב ט"ו), כי הצדיק שקול ככל העולם, וכל שותף נוטל חלק לעצמו, והמדת הרחמים יש לו קדימה, לכך מגיע כל העולם למדת הרחמים וכו', ולכך מדקדק עם הצדיקים וכו' (יבמות קכ"א ע"ב). ונמצא אם הצדיק רוצה שיהיה טוב לו בעולם הזה, צריך לראות שיהיה כל העולם זכאין ולא יתחרה המדת הדין, כי חלוקה לשותפין אינו רק בשעת גירוי, והבן זה כי נכון הוא מאד, כי כל זמן שאין רע רבה בעולם, אינו מעורר קטרוג ומתנהגין יחד בשותפות, מה שאין כן כשהרע רבה, אז מדת הדין רוצה להשחית, ובעיני מדת הרחמים רע להשחית עולמו, לכך באין לידי חלוקה. ועל פי זה יתפרש הרוצה להנות, דהיינו שרוצה לסבול דחק ולקבל שפעו מבשר ודם וסובל יסורין בזה, כמו שאמרה היונה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם (עירובין י"ח ע"ב), ובזה גובה מדת הדין חלקו, וכמו שפירש הרב מניקלשבורג על אמרם שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה, שמדקדק לבלי לענוש אותו רק כחוט השערה כי בזה סגי להו, אם רוצה להנות על אופן זה יהנה הנה דבזה נשארין כל העולם ביד מדת הרחמים, ושאינו רוצה להנות וכו', והבן. ועוד נקדים הא דאיתא במדרש (ב"ר פ"ה ד') מגורי אביו, שאביו גייר גרים והוא לא גייר, וכבר אמר רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין עם אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות. ועל פי זה יתבאר בקש יעקב לישב בשלוה, ולא שיגבה מדת הדין חלקו בו, ואם כן יהיה חורבן העולם שאין רצונו של הקב"ה בזה, ולזה היה צריך להחזיר בני העולם למוטב ולהכניסן תחת כנפי השכינה כמו שעשה אביו, כדי שלא יהיה תחרות בין מדת הדין למדת הרחמים ויבאו לידי חלוקה. והיינו בארץ מגורי אביו דייקא כדברי המדרש, והוא לא גייר, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף וגבה מדת הדין בו חלקו. ועל פי זה מדויק לשון רוגזו, דהיינו הרוגז והמדת הדין שנמתח בו על ידי יוסף שנאבד ממנו, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי הדברים האמורים כי הצדיקים והתלמידי חכמים נצרכין לבריות הוא לטובת ישראל, יש לישב קושית העולם שחכמינו תקנו בברכת המזון ואל תצרכינו לידי מתנת בשר ודם וכו', וכי תפלת תלמידי חכמים הנוטלים פרס הוא לריק בזה ח"ו. ולפי מ"ש אתי שפיר דיש הפרש בדבר, דהנהנה מן הבריות שנוטל פרס, הוא בהגרמתו שגורם בעונו לקפח פרנסתו בידי שמים וצריך לקבל פרס מן הציבור, אם כן תרתי לגריעותא איכא, שיש לו בושה בעולם הזה שמקבל מן הבריות, וגם נהנה מדברי תורה ונוטל חייו מן העולם ח"ו (אבות פ"ד מ"ה), ויש לו בושה גם כן בעולם הבא, אם כן הבושה ניצחית. מה שאין כן כשראוי במעשיו שלא יחסר פרנסתו, רק השי"ת עושה לרחם עמו, אז אין לו בושה רק בעולם הזה שהוא עולם עובר ורק לפי שעה, אבל בעולם הבא אין לו בושה, ואדרבה מקבל שכר על זה שסבל צער, והבן דלא הוה נהנה מדברי תורה. והיינו ואל תצריכני, ר"ל מצד עצמינו ח"ו לידי מתנת בשר ודם, דהיינו שתשמרני מן החטא ותעזרני על התשובה, כי אם לידך המלאה הפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה, ר"ל בשביל ידך המלאה והפתוחה לכל ותרצה להשפיע לכל העולם, אז אנחנו כפופים לרצונך בזה, ושמא תאמר מאי נפקא מינה הרי בין כך ובין כך הרי אנחנו מקבלים מן הבריות ובושים, לזה אמרינן שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד, היינו בעולם הנצחי, והוא פלא בס"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש המאמר (ב"ר ס"ב ב') שכבר פירשתי בכמה אנפין (בסוף פרשת חיי שרה), כך דמך ר' אבוהו אחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון, אמר להון אילין דמאן, אמרו ליה דידך, אמר אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' וגו' (ישעיה מט ד). והוא אם שידוע שר' אבוהו היה עשיר גדול, עם כל זה אפשר שבא לו מהציבור, דכן מצינו המנהג בראשונה שמעשירין אותו בעת ההתמנות, כמו שדרשו (יומא י"ח ע"א) והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י), גדלהו משל אחיו, ור' אבוהו היה רבה דעמיה מדברנא דאומתא כמבואר בגמרא (כתובות דף י"ז.) דהוי משרין ליה ביה קיסר הכי. לכך אמר כל אילין דאבוהו, ואני אמרתי לריק יגעתי, ר"ל כל יגיעי כלו בדבר שהיא ריק דהיינו בחמודות עולם הזה, דסבור הייתי שנהנתי מדברי תורה ונטלתי חיי מן העולם, ובודאי בהכרח עשה, ואף על פי כן סבור היה שנטל חלקו מעולם הבא, רק שחשב אף שלא יהיה לו חלק בעולם הבא, מכל מקום טוב שאעבוד את ה' בהרחבה אף בלי שכר והבן, לתהו והבל כחי כליתי, ר"ל לדבר שהוא תוהו והבל דהיינו עסקי עולם הזה, אכן משפטי את ה', דהיינו עתה אני רואה שיש לי דין ומשפט עם ה' שהוא גרם לי הצטרכות הזה ברצונו הקדוש, ואין אני הגורם במעשי לזה, לכך ופעולתי את אלהי להיות נחלתי בעולם הבא, ולא ינוכה לי מה שקבלתי בעולם הזה, כנ"ל נכון בס"ד.

עוד יבואר, ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, כי זה כלל גדול לכל מקום שאדם הולך הוא הולך לשורשו, כי בוודאי באותו המקום יש שרשו וצריך להעלות אותן הנצוצות לזה אמר לך לך לבדך לשרשך להעלות אותן הנצוצות. אבל משה ואהרן ושמואל שהיו כללות כל ישראל לזה נאמר בשמואל (שמואל א' ז, יז) כי שם ביתו, בכל מקום שהולך שמה היה חיותו, דהיינו שם היה שורשו שהיה כללות כל ישראל:

במדרש המטה אהרן של יהודא הי' וי"א מטה של משה ומעצמו פרח שנאמר ויוצא פרח והוא תמוה. ודאי שמעצמו פרח לא מהטבע ועוד מאי ראי' מויוצא פרח. והנה כתוב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי כו'. איתא בפסיקתא והובא בילקוט הראובני לכל קדשי בני ישראל זה כולל כל המתנות לך נתתים בזכותך. למשחה לגדולה. ולבניך בזכות בניך. לחק עולם שיהי' הדבר נוהג לדורות. וצריך ביאור. והנה ידוע שמשה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא ואהרן הכהן ע"ה שושבינא דמטרוניתא כי אהרן העלה התפלות והמע"ט של כנ"י לה' ית' ומשה המשיך קדושתו ית' למטה ובדבר זה הי' שמואל שקול כמשה ואהרן הגם שלא קם כמשה כי שמואל הי' יכול לפעול שני הדברים לעשות [יחוד] קב"ה וכנ"י והנה פעולת אהרן מצינו בו [בשמואל] שנאמר (שמואל א ז ב) וינהו בני ישראל אחרי ה' ופעולות משה לא מצינו [בו] אך הנה משה רבינו הי' כל עת שרצה הי' הקב"ה מדבר עמו כמו שכתיב עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם וכפי' רש"י ז"ל ובשמואל מצינו שהי' מובטח בתפלתו שיענהו ה' כמו שכתיב אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר כו' וזה משה ואהרן בכהניו שפעלו יחוד זה נקרא כהונה שמוש ושמואל בקוראי שמו הי' שקול גם כמשה (וזה ג"כ ע"י יחוד שעשה) והנה י"ל משה רבינו הי' יכול לפעול תרווייהו כ"א שביקש בעצמו על אהרן כמו שפרשנו שלח נא ביד תשלח פי' ע"י מי שמעלה את כנ"י לך תשלח שפע קדושה והשיב לו ית' הלא אהרן אחיך הלוי לשון לוי' מקרב כנ"י לה'. ובשבת עבר פרשנו לשון הלא אהרן כו' פי' בלא זה הי' מעותד לזה. ונ"ל גם אהרן הי' יכול לפעול תרווייהו נ"א לא באותו דור דיעה וגם צורך יציאת מצרים ומ"ת שירד הקב"ה בעצמו בגילוי. וזה י"ל שע"כ נתנ' לאהרן ולזרעו כ"ד מתנות כהונה על כי המ"ן הוא טיפיים מהמ"ד כידוע אין טיפה יורדת מלנועל' עד שטיפיים עולות כנגדו וידוע בהרחמים הוא שם הוי' ב"ה יש י"ב צירופי הוי'. ובשם של אדני יש כ"ד צירופים. וזה הטיפיים ופשוט נגד הי"ב של הרחמים צריך טיפיים כ"ד. וע"כ בשביל שהקריב כנ"י לה' נתן לו כ"ד מתנות כהונה. וזה הנה נתתי לך את משמרת תרומותי להרים את כנ"י לה' וע"כ תרומה תרי ממאה כי הקדושה אינו פחות מעשרה וכל א' כלול מעשרה נקרא מאה תרי הטיפיים ממאה בשביל מאה: ולא הי' לי אז לבאר יותר מענין תרומה. וזה לכל קדשי בני ישראל לך נתתים כי הנה העלאת מ"ן הוא שמעלה את המע"ט ותורה ותפלה של כנ"י לה' ובמה מעלה בזכותו שכוונתו רק לשמים בדחילו ורחימו כראוי. זה לך נתתים בזכותך תעלה. ולבניך בזכות בניך כי בניך אלו התלמידים של אהרן כדאיתא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וידוע כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד כאלו הוי אמר ומקרבן לה'. וזה בזכות בניך. לחק עולם שיהא הדבר נוהג לדורות כנ"ל משא"כ על המתנות גשמיות לא נהג אלא בזמן ישיבת א"י ובנין הבית. ונבוא אל הביאור י"ל מטה מטה לבית אב כי צריכים תמיד להיות נמשך בני חיי ומזוני והשפעה הוא המשכה נקראים מטה וכעין שאמרו רז"ל על איש משענתו בידו כו' שיחיו המתים על כי מקור החיי הוא שפע גדול והכלי צר עלי' ונוזל משם בצינורות (וזה זקן מלא רחמים) וע"כ אם יקים והתהלך בחוץ על משענתו ופרשו על בוריו וכוחו כנ"ל וזה מטה מטה הוא לצורך פרנסה שהוא צורך לכל פי' תקבל המ"נ וזה מטה לבית אב הוא לצורך בנים לבוא מהם משפחות ובתי אבות וי"ל נמי על חיי' כי האבות ע"ה חיו הרבה. מאת כל נשיאיהם הם אשר מנשאים מגשמיות עב. איש את שמו כו' כי השפע או מע"ט של האדם יש לו צורה של אדם העושה וגם שמו נכתב שם: ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי לשון לוי' ליחד כנ"י עם ה' ואין להקשות הלא להיחוד צריך גם משה. לזה [אמר] כי מטה אחד לראש בית אבותם יהי' מספיק שפע א' לפעול תרווייהו להעלות את כנ"י ולקרבו ית' לכנ"י כמו שמואל כנ"ל. וי"ל עיקר הי' המ"ן ועיקר הי' המ"ד. וזה י"ל מטה של יהודא הי' הוא כנ"י כידוע והוא פשוט. וי"א של משה הי' הוא המ"ד הי' העיקר. וקשה כי פרח אותיות רפ"ח ניצוצים שמעלים במ"ן ואם הי' המ"ד מהו פרח. וזה אמרו מעצמו פרח. ולפי הנ"ל נמי פרשנו (תלים קי ב) מטה עוזך ישלח ה' מציון כו' כי עוז פרשו רז"ל על עושר כמו עשיר יענה עזות וידוע הנוטר ברית זוכה למלכות והוא עושר כמו שפרשו רז"ל על שולחן זר זהב הוא כתר מלכות וידוע הרוצה להעשיר יצפין וסימנך שולחן בצפון ויפשוט כמו יוסף זן את העולם ואת ישראל העשיר ונתן להם אחוזה וזה מטה התפשטות של עוז ועושר. ישלח ה' מציון הוא חותם ברית. וי"ל עוד לשון שוערים המצוינים בהלכה אותיות הכלה מתניתא מלכתא (וי"ל עוד כי אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד) ועי"ז רדה בקרב אויביך כי מזוני ועושר בא מדינים המותקים ולשון נמתק ולא נתבטל כי הדין הוא על שונאי ישראל. וזה פרשנו תערוך לפני שולחן נגד צוררי. וזה רדה בקרב אויביך: ובזמן אחר הרחבנו הדבר בזה:

וקם הבית אשר בעיר אשר לוא חומה לצמיתות לקונה אותו (ויקרא כה, ל) אם לוא יגיד ונשא עונו (שם ה, א) אשר לוא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ (שם יא, כא). אלין תלתא כתיבי וקריין. הענין הוא התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית כי כמו אדם שיש לו עושר ונכסים לרוב כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו מושלכים הפקר וכל הרוצה ליטלו ולהפסידו יוכל להפסידו אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה הרי הם מושלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד ולכן נאמר בשמואל (ש"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ר"ל ששב אל רום המדריגות מפני שכל מקום שהוא שם ביתו עמו היא היראה אמנם היראה מגבלת האדם לבל יצא לחוץ. ואז הכל נשמר בגבולו לכן נקרא היראה בית. וזהו טעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) ויובן ולכן התורה מתחלת בב' לפי שהיא נקרא חכמה בסוד ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) וחכמה בלא יראה אינו כלום לכן הקדים הבי"ת שעל ידי זה יתקיימו החכמות כולם שבתורה שבה כלול הכל ונתגלו האלפין בתורה אחר כך מפני שקדמה הבי"ת שהיא היראה שעל ידה יוגבל החכמה כולה אמנם כתיב (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שהחיות של הקב"ה אינו תמידי רק ברצוא ושוב והיראה נקרא יראת ה' לחיים כי יראת ה' היא חכמה כתיב והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) נמצא החיות היא היראה וזהו יראת ה' לחיים (משלי יט, כג) אלא שהיא ברצוא ושוב מפני שבגלות אי אפשר לקבל היראה שיהיה תמידיות כי היראה היא תענוג גדול יראת ה' לחיים ומפני שהדעת אינו שלם אין המוחין שלימים לקבל תענוג תמידי אלא מסתלק וכשהאדם מתחזק ומעורר עצמו בטוב הכנותיו להמשיך עליו היראה ממשיכין עליו ובשביל זה מסתלק בכדי שיובן התענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג למיעוט דעתינו ושכלינו. אמנם לעתיד ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט) שיהיה דעת שלם וגדול יהיה הרחבת הדעת לקבל תענוג הגדול תמיד בלי שום הפסק ולכן יהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד ר"ל שיהיה אחדות בלי הפסק אלא תמיד יהיה ההתקשרות והתענוג אבל עתה אי אפשר מפני קטנות הדעת לקבל תמידי וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכביכול אין הכסא שלם כי הדום של הכסא הנקרא ארץ אינו בשלימות ר"ל הרגלים אין להם על מה לסמוך והם נופלים כלומר שתהלוכות עולם שצריך לילך אל השם המכונה בשם רגלים אינם בשלימות כי נופלים הם במדריגות תחתונות ולכן הכסא חסר אמנם לעתיד כתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא יהיה קיום ועמידה לרגלים לילך אל השם כי סומך ה' לנופלים (תהלים קמה, יד) וזהו וקם הבית אשר בעיר אשר לו"א ר"ל אשר בגלות יש שני בחינות לו בוא"ו ולא באלף שלפעמים נמשך אל האדם ולפעמים מסתלקת אבל לעתיד וקם הבית תשאר בתקומה לעולם לצמיתות לחלוטין ולא תסתלק כי אם יהיה תמידי כי אז ימלא הארץ דעה לקבל התענוג כשיקנה הקב"ה את ישראל הנקרא קנינו וזה לקונה אותו, דהיינו כשיקנה הקב"ה את ישראל לדורותיו יהיה כן אבל עתה הוא ברצוא ושוב וצריך האדם לראות להמשיך עליו היראה אחר הסתלקותה מאתו ואם לאו בו תלוי העון שלא המשיך עליו וזהו אשר אמר אם לוא יגיד ונשא עונו ר"ל שלא ימשיך מלשון המשכה ונגידה כיון שיש שתי בחינות בוא"ו ובאל"ף ר"ל רצוא ושוב והוא לא ימשיך ישא עונו וכל זה מפני נפילת רגלים כאמור וזהו אשר לו"א שהם שתי בחינת האמורים יתוקן לעתיד מפני שיתוקנו מנפילתם ועמדו רגליו ביום ההוא ויהיה כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ שיוגבהו הרגלים מנפילתם במדריגות תחתונות ויהיה על הארץ ויובן. ובשבת היא בלי הפסק שורה היראה על האדם ולכן בשבת הוא שלם מכל סטרוי כמבואר בזוהר (ח"ב פח) שהוא שלימות בלי הפסק משא"כ בחול שהוא בהפסק אלא שההפסק הוא לצורך ההמשכה שיומשך שנית על ידי התעוררות האדם עצמו כאמור לעיל נמצא בחינת ההסתרה היא לצורך שתתגלה וכשהוא בהסתר נקרא הוא וכשמתגלה נקרא אתה לנוכח ולכן אומרים אתה הוא כי הנסתר הוא בשביל התגלות שהוא הנוכח והבן.

ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל ל). הנה המפרשים הקשו הלא זה כבר הודה לו שהיתה הברכה בגללו. ועוד אין דרך השלמים כיעקב להתפאר שהברכה בשבילו. וגם יש להבין בשנותו את טעמו, כי לבן אמר בגללך (בראשית ל כז), ויעקב אמר לרגלי. ועיין בספר בנין אריאל מה שכתב לתרץ כל זה, כי לבן חשב שבזכות יעקב וצדקתו באה הברכה אל ביתו, שזכות הצדיקים מועלת להמחזיקים בה ותומכיה מאושר, ולפי זה מצא מקום למנוע אותו לשוב לביתו ריקם, כי אמר פן לא תמצא ידו שם כדי פרנסתו, לפי שהצדיקים על פי רוב זכותם מועלת לאחרים אבל לא לעצמן, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז ע"ב) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין, והוא שוקד על תקנת בנותיו וילדיהן. ואולם יעקב אבינו השיב לו מכח ענותנותו כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב, ואין זכות כדאי לו, רק ויברך ה' אותך לרגלי, ר"ל מכח מזל שלי בהשגחת השי"ת, וטוב תת אותה הברכה לי לביתי, עד כאן דבריו. ועל פי דבריו נ"ל, שזה שומה מאת ה' שלא יועיל לצדיק זכות, כדי שיצטרך לתומכים ויהיה תומכיה מאושר. ולדעתי זה כונת אמרם ז"ל (ברכות י' ע"ב) הרוצה להנות יהנה כאלישע, הרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל, שנאמר (שמואל א' ז טז-יז) והלך מדי שנה ושנה וסבב וגו' ושפט את ישראל ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ודרשו רז"ל (ברכות י' ע"ב) בכל מקום שהלך, ביתו עמו. וקשה אם כן מאי נתינת טעם הוא זה, דהא כי לשון דהא הוא, ודו"ק. ועל פי זה אתי שפיר כי אלישע שנהנה, הרי חיים וברכה על ישראל על ידו, כאמור (משלי ג יח) עץ חיים הוא למחזיקים בה. אבל שמואל שלא נהנה, הפסיד לישראל שלא יהנו בזכותו, לכך סיבב על כל ישראל כדי להדריכן בדרך הישר שיהיו כולם צדיקים ולא יצטרכו לזכותו. והיינו כי שם ביתו, ר"ל דבכל מקום שהלך וכו' שלא נהנה משל אחרים, אם כן הפסיד לישראל, לכך סבב להחזירם למוטב שלא יצטרכו לזכותו. והיינו אמרם הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ולא יסמוך על הבטחון כדי להשפיע לעם ה'. ושאינו רוצה וכו' אל יהנה וכו', רק כשמואל הרמתי שיעשה כמו שעשה שמואל, כדי שלא יבולע נחלת ישראל, והבן.

כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וגו' מלכי ישראל ומלכי יהודה. ובד"ה (ב' לה) כ' ולא נעשה כפסח הזה מימי שמואל הנביא וגו' וגם כן המכוון לכלול כל ימי השופטים, כי בימי שמואל היו כל ישראל אגודה אחת לעשות רצון השי"ת בלב שלם כמש"נ (שמואל א ז׳:ב׳-ג׳) וינהו כל בית ישראל אחרי ה' ושמואל סיבב בכל ישראל להחזירם למוטב ועכ"ז לא נעשה כפסח הזה, וגם בזמן מלכי ישראל ויהודא שנכלל בזה גם ימי דוד ושלמה שהיו יהודא וישראל כאחד כחול אשר על שפת הים ועכ"ז לא נעשה כפסח הזה, והנה ביהושע מפורש שעשו פסח בגלגל כל ישראל ביחד והי' לכתוב שגם בימי יהושע לא נעשה כפסח הזה, ורש"י פ' (בד"ה) שהרבותא הי' שהמלך והשרים התנדבו קרבנות מרובים להעם מה שלא היה כזאת גם בימי דוד ושלמה ומסתמא גם בימי יהושע לא היה מתנדבים כל כך, עוד מפורש בפסוק שעשו פסח השבים מגולה בימי עזרה, בודאי יש מכוון במקומות הללו שנכתב בהם הקרבת הפסח, ובפשוט נראה מפני שהיה אז דבר חדש ובא בהתעוררות גדול כמפורש בפסח גלגל וכל העם הילידים במדבר וגו' לא מלו, ובגמרא (יבמות עב.) מפני שלא היה נשבה להם רוח צפונית, שהיו כנזיפים מפני חטא המרגלים ואל יכלו לעשות הפסח, עד שבאו לגלגל ויהושע מל אותם, וכאשר זכו לזה בודאי היה בהתעוררת והתחדשות גדול בלב כל נפש, וכמ"כ בימי עזרה שגרם החטא להחריב הבית וזה שבעים שנה שהשתוקקו לקיים מצות הקרבת הפסח ולא היה ביכולתם לקיים היה גם כן בהתעוררות והתחדשות, ובימי יאשיה הגם שהיה להם מקדש רק מפני שהיו רשעים בימי מנשה ואמון ולא שמו על לבם עד בי"ח למלכות יאשי' שמצא חלקי' את הס"ת, ובכל הזמנים הללו היה נעשה הפסח בכוונה רצויה מאד לכן נרשם המעשה מפורש בתורה, מפני שכל דבר הנכתב בתנ"כ אפילו מאדם פרטי הוא ללמוד ממנו מוסר השכל לדורות עד עולמי עד, כענין ששמעתי מרה"ק זצלה"ה עמ"ש (ברכות ו.) שנים שיושבים ועוסקים בתורה מכתוב מילייהו בספר זכרון שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכון לפניו דהיינו שאם אדם אחד מגלה לחברו איזה ד"ת בכוונה רצויה על ידי זה נתפשט הדבר להיות נחקק בכלל נפשות ישראל שהם נקראים ספר זכרון, כי כל נפש ישראל יש לו אחיזה ושורש באיזה אות מד"ת וכלם ביחד הם ספר זכרון, ומה גם כשנכתב המעשה בתנ"כ או בדרחז"ל בודאי יוצא מזה לימוד להיות נחקק בנפשות ישראל לעולמי עד, וזהו גם כן מ"ש (ויקרא רבה פל"ד) אלו היה ראובן יודע שהכ' יכתוב עליו וישמע ראובן וגו' בכתיפו היה מוליכו, אלו היה בועז יודע וכו' והיינו שלא הרגישו אז בנפשם שמעשיהם בכוונה רצויה כ"כ עד שיהיה נרשם מזה לדורות עולם ועל רמז זה אמרו (שם ומ"ר רות פ"ה) לשעבר אדם עשה מצוה הנביא כתבה ועכשיו אדם עושה מצוה מי כתבה אלי' ומשיח והקב"ה חותם על ידיהם, והיינו גם כן לכוונה זו שנעשה מזה חקיקה בלב נפשות ישראל, וזהו ענין מקומות הללו שנזכרו בכתובים שנעשה הפסח מפני שהיה אז בהתלהבות והתחדשות גדול עד שנכתבו מעשיהם ויופיע הארת ההתחדשות וההתעוררות הזאת לנפשות ישראל לדורות עולם:

ועל פי זה נבאר ג' אשרי, והוא, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה (תהלים פד, ה), אשרי העם שככה לו אשרי העם שידו"ד אלדי"ו (תהלים קמד, טו). ופתח באשרי אם הנשמה יושבי ביתך, על דרך ותשובתו הרמתה כי שם ביתו (שמ"א ז, יז) שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. ואז כל רמ"ח אברי האדם מתנהגין על פי הנשמה המנהגת כל הגוף, אז יהללוך סלה. וכמו שבפרט אדם אחד הנשמה מנהגת הגוף, כך בכללות אנשי החומר והצורה אנשי הצורה מנהיגין אנשי החומר והגוף, קטנים נשמעים לגדולים (רו"ר פתיחתא ו), ואז כאשר אין פרץ אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת (תהלים קמד, יד) - בגלות הגשמי, ואין צוחה ברחובותינו, וזהו אשרי העם שככה לו, שניצלו מגלות ב' הגשמי. ומזה נמשך שידו"ד אלדיו, שאין השכינה וישראל בגלות לעבוד עובדי עבודה זרה, כי מתייחס ה' אלקיו בהיותו בארץ, וכל הדר בארץ ה' אלקיו (כתובות קי:), והבן. ועיין מה שכתבתי במקום אחר, שהוא דרוש שבת הגדול שנת תק"ך ביא[ו]ר אלופינו מסובלים, יעו"ש, ועתה לפי הנ"ל יתפרש בג' סוגי הגלות הנ"ל שיצילם ה', והבן.

וירבו הימים ותמת בת שוע וכו' (בראשית לח יב). הנה לא נדע מה משמיענו בתיבת וירבו הימים. והנראה דהנה בשמואל נאמר (שמואל א' ז ב) וירבו הימים ויהיו עשרים שנה, הנה נדע ריבוי ימים הם עשרים שנה. והנה נודע סוד המלכות ויוסף סוד הברית קדש, ויוסף בן י"ז שנה היה כשנמכר, ובהגיע יוסף לזמן בן עשרים, אז התנוצץ אורו בגבהי מרומים להשפיע למלכות שמים להוליד נשמות המלוכה. ומכאן יצא לך רמז לדברי חז"ל (קידושין כ"ט ע"ב) עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה וכו', והנה "עשרים בגימטריא "כתר, להורות על "כתר "ומלכות, ונתהפך כחומר חותם "אין "אני, והמ"י:

דכתבתי במקום אחר, בפ' וארא, דיש ג' מיני הגלות, א' גלות השכינה. ב' גלות הנשמה שירדה ממקומה תחת האברים, שהוא סוד אלהים אחרים, ותגל מרגלותיו וגו' (רות ג, ז). ג' גלות הגשמי וכו'. וז"ש אשר אהל. וז"ש (משלי ל, כא) תחת שלש רגזה הארץ, תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה וגו'. וזה סוד דעייל ונפיק וכו', וז"ש (שמ"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו וכו', יעו"ש.

וכעת י"ל, כי צורך מגילה זאת הוא צורך בכל אדם ובכל עת ובכל זמן. דאיתא בש"ס (ברכות סא:) צדיקים יצר טוב שופטן, ורשעים יצר הרע שופטן וכו'. והענין, דאיתא בספר יצירה (ה, ב) שיש י"ב מנהיגים בנפש האדם, והם י"ב איברים וכו', יעו"ש, ועליהם יש מנהיג ושופט אחד על י"ב מנהיגים ושופטים הנ"ל. רק יש הפרש בזה השופט הכולל, שבצדיקים יצר הטוב שופטן ומנהיגן, וברשעים יצר הרע שופטן ומנהיגן. אמנם החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), גם בחינת הצדיקים פעמים עולה ופעמים יורד בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו ותשכב, שהנשמה יורדת ממקום מושבה ברום המעלות במ"ח שבראש שאז הוא בחינת מלך, כמ"ש בספר יצירה (ו, ב) כמלך במלחמה וכו', ויורדת עם הרגלים, שהוא מקום שליטות הקליפות, בסוד (משלי ה, ה) רגלי' יורדות מות, והצדיק חוזר ועולה בסוד (שם כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, וז"ש הכתוב (שמ"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, כמו שכתבתי במקום אחר, יעו"ש. אבל מי שאינו בחינת צדיק נשאר שם בבחינה זו, ויורד ואינו עולה, כי יצר הרע ששליטתו שם בקליפות, שופט ומושל על האדם, אז יש בבחינת וי, שיש שופט על השופטים, שהוא שליטת היצר הרע מלך זקן וכסיל (קה"ר ד, ט) כי שפ"ט הוא טפ"ש למפרע, שזה גורם ויהי רעב בארץ, כמפורש בזהר שם, שימי רעב הם ימים ששולט הרעה, וימי שובע הם שליטות ימי טוב, יעו"ש.